החורף שבו מצאה אותם
אלאונורה וסילייבה הגיעה לריגה ברכבת הערב של השלושה בנובמבר, שנת אלף תשע מאות עשרים ושלוש1, עם תיבת עץ, סמובר נחושת ושמותיהם של שבעה בני-דודים על פיסת נייר מקופלת. התיבה הייתה של אמה; הסמובר היה לפני כן של סבתה. פיסת הנייר ההיא, בכתב ידה2, תשרוד — מתקפלת ונפתחת — חמישים שנה, ותופיע ב-1973 במגירה מתחת לערימה של מכתבים שלא נפתחו.
עד סוף דצמבר היא מצאה ארבעה מהם. שניים הפכו, בעקבות חורף העיר הארוך, לאזרחים לטביים מכובדים בעלי שמות לטביים מכובדים; אחד3 נעשה שוליה של מדפיס ברובע העתיק, ובהמשך לימד את בנה הבכור של אלאונורה לקרוא. הרביעית, בת-דודה רחוקה שעליה רק שמעה, הייתה מיילדת בפַּארדאוּגאוואה ויילדה את בתה שמונה חודשים4 לאחר הגעתה.
את שלושת האחרים לא תמצא במשך ארבעים ואחת שנים נוספות, ורק אז בעזרת ארכיונאי מדינתי בקוסטרומה שעד אז נעשה לידיד. כאשר קיבלה לבסוף את הצילום של שלושתם יחד — שצולם ב-1928, לפני הרעב — מסופר שבכתה אל שולחן המטבח וסירבה לדבר עד סוף אחר הצוהריים. נכדתה, אז בת שש5, זוכרת זאת.
«Бабушка не плакала никогда. Только тогда. И ещё один раз, в семьдесят втором.»
מה שבא בפרק זה הוא חורף-העבודה של 1923. ארבע הפגישות. רישומי הכנסייה המאששים אותן. שני ילדים6 ששמותיהם מופיעים בפנקס הבית של פברואר ההוא. והשאלה הקטנה והשנויה במחלוקת — כיצד פירנסה אלאונורה את עצמה באותם חודשים ראשונים — שאלה שאנו סבורים כי השבנו עליה, אך המשפחה רשאית לחלוק.